פה עקום, לב ישר

לסבתא אילנה שלי, יש פה עקום. למעשה כך נהיה לה מגיל 15. ואני? אני עד גיל 10 בכלל לא ידעתי שהפה של סבתא אילנה עקום.

אבל כמו ילד סקרן שאוהב להקשיב להורים, או יותר נכון, להאזין להם בזמנים שהוא לא אמור לשמוע, שמעתי שסבתא מתביישת. מתביישת בפה העקום שלה. ואני רק בגיל 10 הסתכלתי שוב על סבתא וראיתי שהפה שלה באמת עקום. אבל היא סבתא שלי, אז לא שמתי לב לזה עד אז.

וגדלתי, ובררתי, ושאלתי, והבנתי שהפה של סבתא אילנה עקום. אבל זה רק בגלל שהלב שלה ישר. כי שם, בבלוק, באושוויץ, סבתא הייתה הראשונה בדרגש. אותו קרש עץ, ששבע בנות ישנות בו, אחת על השניה. ולידן, בכניסה לבלוק, הסיר. לא של האוכל. הסיר של הצרכים.

ובאותו לילה, בתוך כל הרשע המשתולל בעולם, גברה רשעה על רשעה ושומרת הבלוק הזהירה, כי אבוי לאותה אחת, שלפני המסדר של 4:00 לפנות בוקר, תעשה את דרכה לסיר ותיתפס.

ובאותו הלילה, ממש לפני המסדר, אמא אחת, שביתה נערתה הייתה עימה, כבר לא יכלה להתאפק. רצה לסיר וחזרה לדרגש. והשומרת? שמעה את הרעש ולא ראתה את הדמות.

צעקות-נביחות לחלל החדר: "מי זו הייתה? מי זו?". וסבתא. אילנה בת ה15. ראשונה בדרגש, ראשונה בקרבה אל הסיר. לא של האוכל. נשלפה לחקירה מהירה. "את היית חייבת לראות! את הכי קרובה!" והיא עונה "אינני יודעת". השוט מונף, הזדמנות אחרונה.

ואני שואל את סבתא. "ידעת סבתא? והיא עונה: ידעתי ידעתי, אבל איך יכולתי למסור מישהי לקלגסית. ועוד להשאיר את ביתה לבד"

ילדה בת 15 בשם אילנה. או בשם העברי שכבר נשכח ממנה: הניה מלכה, עומדת מול שוט מונף, ואומרת: אינני יודעת. והשוט והקלגסית, הכו ללא רחם. בראש, מכה ועוד מכה, ואחת שהשאירה פה עקום גם 76 שנים אחרי.

ואנחנו מאז ששמענו, מזכירים לסבתא, הפה שלך, הוא עיטור גבורה לכל החיים. עיטור של אור וחן כנגד כל החושך והכיעור שהיה שם.

לסבתא אילנה שלי, יש פה עקום. אבל הלב שלה ישר.

כל שנה, לפני יום השואה, סבתא אילנה תולה את דגלי ישראל בגינת הבית. להראות להם שניצחנו. אז בשביל סבתא אילנה, תלו גם אתם דגל. דגל הניצחון שלה. שלנו.

אביתר ליכטמן הוא מורה דרך מוסמך- 054-772-8242